כעס ומאמץ פיזי כמהווי גורמי סיכון לאירוע לבבי בחלק מהמטופלים

מניתוח נתונים של מחקר עוקבה עולמי עולה כי אחד מתוך שבעה מטופלים מדווח על  מצוקה נפשית או דאגה או מאמץ פיזי רב בשעה שקדמה לאירוע הלבבי הראשון או הנוכחי.

מסתבר כי המימרה הישנה "תירגע או שתחטוף התקף לב" נכונה לגבי חלק מאותם מטופלים שחוו אירוע לבבי.

 "הדבר העיקרי שרופאים יכולים לעשות הינו להעלות את המודעות לטריגרים האלו, מכיון שהתוצאות שלנו לא זיהו קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים שהיתה בסיכון גבוה יותר" כך נכתב במייל שנשלח ל- TCTMD על ידי החוקר הראשי דר. אנדרו סמית'(Smyth)  מהאוניברסיטה הלאומית של אירלנד.

מחקרם של סמית' ועמיתיו שפורסם ברשת ב-10 אוקטובר, 2016 בכתב העת Circulation מצא כי למספר המקרים בהם דיווחו מטופלים על מצוקה נפשית או דאגה ומאמץ ייתר קודם לאירוע לבבי לא היה קשר למין המטופל, ארץ מוצאו, גילו  או היסטוריה של מחלות בכלי הדם לפני האירוע הנוכחי, או המצאותם של גורמי סיכון משמעותיים. אף השימוש בתרופות מונעות כאספירין, חוסמי ACE, חוסמי בתא, וסטטינים לא שינה את הממצאים מציין סמית'.

מאמץ גופני, מצב נפשי מהווים סיכון משולש

 הנתונים נאספו ממחקר ה- INTERHEART שבדק גורמי סיכון לאירוע לבבי חמור במטופלים מ-52 מדינות. הניתוח החלקי מתרכז במטופלים מהמחקר שענו לשאלון שבדק באם שעה לפני הופעת התסמינים הם חוו רגשות כעס או דאגה, או עסקו בפעילות פיזית מאומצת. תשובות האלו הושוו לתשובות שנתנו לגבי מה שחוו באותה שעה, ביום שקדם לאירוע.

מתוך 12,461 מטופלים שחוו אירוע חמור, % 13.6  דיווחו כי עסקו בפעילות פיזית מאומצת, ו-% 14.4 דיווחו על תחושות כעס או דאגה בשעה שקדמה להופעת הסימפטומים. ביצוע פעילות הכרוכה במאמץ רב – אך לא פעילות גופנית – ביום הופעת הסימפטומים בניגוד לאותה שעה ביום הקודם מכפילה את הסיכון לאירוע לבבי. (יחס סיכויים מתואם 2.31 ;

רווח בר סמך  99%ֵ 1.96-2.72ׂׂ) כך גם לגבי מטופלים שחוו תחושות כעס או דאגה . (יחס סיכויים מתואם 2.44 ; 99% רווח בר סמך  ֵ 2.06 -2.89) במטופלים שחוו את שתי התופעות היה הסיכון עלה פי שלוש ( יחס סיכויים מתואם 2.44 ; רווח בר סמך  99%  ֵ 2.06 -2.89) 

 אף שמרבית האירועים שתועדו במחקר חלו בין שש בבוקר לשש בערב, בקרב מטופלים שדיווחו על אחד הגורמים (מאמץ גופני או  מצב נפשי) קיימת הסתברות גבוהה לחוות את התסמינים בין שש בערב לחצות.

 סמית' ועמיתיו אומרים כי הממצאים שופכים אור "על הקשיים הכרוכים בהתערבות מוקדמת במקרים של לאירוע לבבי שנקשר גם לגורמי גירוי חיצוניים". הם מודים גם כי מכיון שלא כל מטופל החשוף לגורמים אלו חווה התקף לב, באלו שחוו אירוע לבבי האירועים התחוללו "רק על רקע ביולוגי של רובד טרשתי  פעיל היכולה להיות רגיש ביותר לסחפת טרשתית, שהיא גורם המשתנה משמעותית בין אדם לאדם".

 התרשמות סובייקטיבית

 ה"מאמץ הגופני" שדווח עליו היה ייחודי לכל מטופל, והחוקרים לא נתנו דוגמאות  למה בדיוק הוא כלל. בראיון ל – TCTMD ,דר. ברי ג'קובס(Jacobs)  מתמחה בתכנית לרפואת משפחה בספרינגפילד, פנסילבניה שלא היה מעורב במחקר, אמר כי גורם  זה הינו אחד מחולשות המאמר, מכיון שהמשתתפים הם שהגדירו מה הם מחשיבים כ"פעילות מאומצת" או "חוויה רגשית  קשה" 

 "אני משאיר זאת כנקודה פתוחה שבאנשים קיימת התרשמות סובייקטיבית השונה מאחד לשני" אומר ג'קובס.

 סמית אמר ל- TCTMD כי אף שהיו מספר הבדלים בפירוש מאורעות ופעיליות בין המשתתפים, "אין זה סביר שיהיו הבדלים משמעותיים בתשובות של אותו משתתף, לכן, לסיכוי להבדלים בפירוש אין השפעה משמעותית על התוצאות שלנו".

 מעניין לציין כי לא נמצאו הבדלים בקבוצת הביקורת ברמות הפעילות הגופנית, דבר התומך בהשערת החוקרים שמאמץ גופני כשלעצמו, לא פעילות גופנית מוגדרת או התעמלות, הוא גורם הסיכון.

 ג'קובס הוסיף כי אותם גירויים משותפים לכל קבוצות הגיל, ללא הבדל מין או תרבות הינה ממצא חשוב ומדגיש "כי יש משהו לא רק בפיזיולוגיה שלנו, אלא גם בתפקוד הרגשי שלנו … שהופך אותנו לרגישים למאורעות כאלו".

 הוא מוסיף כי המסר למטופלים הינו ללמוד לשלוט ברגשותיהם ובייחוד ללמוד לתעל כעס,  באמצעות דרכי פורקן  כהתעמלות ומדיטציה".

 "אנו יודעים כי כאשר מטופלים מקבלים תמיכה רגשית הדבר מספק הכרה בערך עצמם המאפשרת לשלוט טוב יותר בכעס" אומר ג'קובס העובד בשיתוף עם אגודת הלב האמריקאית במתן תמיכה ברשת לחולים שעברו אירועים לבביים ואלו המטפלים בהם. "לאנשים רבים הקשר עם  אחרים הינו בעלת משמעות ועוזר בלימוד אופנים חדשים  בהם  הם יכולים להביע את רגשותיהם בצורה מבוקרת יותר,  מאשר בדרך של התפרצויות זעם המסוכנות לבריאותם".